במקום סואן ומלוכלך, הוא ארגן את עצמו, מקופל כולו על המושב ונראה מרוצה לא פחות ממני, כשאני מתארגנת לשנה על המיזרון האורטופדי שלי.

אבל כל אחד והגילגול שלו.
בגילגול הזה היא אינה נהג ריקשה ולוותר על חיי נוחות יגרום לה סבל לדעתה.
כשהבינה שהתהליך הולך להיות ארוך ומיגע, עזבה את הבית.

שום מקום בארץ לא היה רחוק מספיק ממנו לכן היעד הנבחר היה כמובן איטליה.
הדברים שאמרה חברתה, הדהדו בראשה יום ולילה עד שהבינה שזאת שטות גמורה מבחינתה.
היא שכרה לעצמה עורך דין ונתנה לו משימה:
עזור לי לקבל כל מה שמגיע לי עד האגורה האחרונה!

ברור היה שהמאבק יהיה ארוך וממושך, אבל הייתה לה סבלנות  ואת זמנה בילתה בנעימים בחיים החדשים שיצרה לעצמה. רק דבר אחר הטריף אותה  ולא הירפה, תכולת הבית. במשך 40 שנה אספה באהבה כל פריט ופריט. האהבה שלה לדברי אומנות, הובילה אותה לגלריות שאיש לא הכיר. היא טיילה בשווקים ונסעה לפעמים למקומות רחוקים, להביא לעצמה עוד משהו שיקסים אותה במרחב המדהים שיצרה. כל דבר היה בעל ערך רגשי בעיניה. לכל פריט היה שם לכל חפץ היה סיפור.

הוא, שידע כמה יקר לה אוסף חייה, הודיע לה אין ספור פעמים ששום דבר לא יוצא מהבית. לא נותרה ברירה. חברת ההבלות הגיעה בשעה עשר בבוקר. שישה גברים חסונים ארזו את הבית בזריזות וביעילות.עד הצהריים הכל היה על המשאית. היא השאירה לו את הבגדים שלו, מיטה לישון עליה ומזלג אחד למזכרת. כל השאר הועמס עוד באותו יום על מכולה ויצא לדרך לאטליה כמובן.

אני מדמיינת אותה יושבת בבית היפה שלה, לבושה חלוק שחור בהדפס ציפורים, שקנתה לפני הטיסה ונהנית מכל רגע.

בנות אל תנסו את זה בבית.
אני פה רק ספרתי את הסיפור שלה, לא אחראית לתוצאות.